(א) כתובת קעקע מחוקי העובדי כוכבים הוא והוא שכותב על בשרו בשריטה וכו׳ פירוש שהוא שורט על בשרו וממלא מקום השריטה כחול או דיו או שאר צבעונים הרושמים:

(ב) ומה שכתב שחייב בכל מה שיכתוב אפילו אינו כותב שם עבודה זרה בפרק בתרא דמכות (מכות כא.) דלר״ש אינו חייב עד שיכתוב שם עבודה זרה ופירש״י דלר״ש נמי אסור לכתוב שום כתיבה בעולם אלא דחיוב מלקות ליכא ומשמע דלרבנן חיוב מלקות נמי איכא וכתב רבינו ירוחם שיש פוסקים דלא כר״ש ויש פוסקים כמותו וכתב דלפסוק דלא כוותיה נראה עיקר וכ״נ מדברי הרמב״ם בסוף הלכות ע״ז:

(ג) ואם עושה כן על בשר חבירו אותו שנעשה לו פטור אלא אם כן סייע בדבר כן כתב הרמב״ם בסוף הלכות ע״ז והוא נלמד מדין הקפת הראש שיתבאר בסימן שאחר זה:

(ד) ומותר ליתן אפר כירה על מכתו וכו׳ פלוגתא דאמוראים בפ״ב דמכות (שם) ופסק כרב אשי דבתרא הוא דאמר מקום מכתו מוכיח עליו וכן פירשו התוס׳ והרא״ש ז״ל שם ואע״פ שהתוספות כתבו בפ״ב דגיטין (כ:) ומיהו איסורא דרבנן איכא הכא דאפי׳ אפר מקלה אסור ליתן ע״ג מכתו ואפי׳ הויא הכא איסור דאורייתא מ״מ הוי גט וכו׳ י״ל דהכי קאמרי למאן דאסור ליתן אפר איכא איסורא דרבנן ואעפ״כ אין הגט נפסל בכך דהא אפי׳ אי הוו איסורא דאורייתא לא היה נפסל והרמב״ם לא הזכיר דין זה בסוף הלכות ע״ז ומשמע דס״ל דהלכה כמאן דשרי דאי הוי סבר דהלכתא כמאן דאסר לא הוה שתיק מיניה:

תניא בתוס׳ דמכות פ״ג הרושם על עבדו שלא יברח פטור:

(ה) וגדידה וקרחה על המת גם היא מחוקי העובדי כוכבים דכתיב בנים אתם לה׳ אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כלומר וכיון דתלה הדבר בבנים אתם לה׳ משמע דעובדי כוכבים דלא בני השם נינהו הוו עבדי הכי ומשום הכי אסרו הקב״ה לבניו ומ״ש וכתיב ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וגדידה ושריטה אחת היא בסוף מכות (כ:) ת״ר יכול אפי׳ שרט על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים ת״ל לנפש אינו חייב אלא על המת לבד ומנין למשרט ה׳ שריטות על מת אחד שהוא חייב על כל אחת ואחת שנאמר ושרט לחייב על כל שריטה ושריטה רבי יוסי אומר מנין למשרט שריטה אחת על ה׳ מתים שהוא חייב על כל אחת ואחת ת״ל לנפש לחייב על כל נפש ונפש והא אפיקתיה לביתו שנפל ולספינתו שטבעה בים קסבר ר״י שריטה וגדידה אחת היא וכתיב התם למת ומשמע דהלכה כר״י דנימוקו עמו ועוד דסתם מתניתין דהתם אתיא כוותיה ועוד דשמואל סבר כוותיה דאיתא התם אמר שמואל המשרט בכלי חייב ואוקימנא כר״י ופירש״י הא ודאי פשיטא לכ״ע דעיקר גדידה משמע בכלי ועיקר שריטה משמע ביד וקאמר שמואל המשרט בכלי על המת חייב ולא קאמר המגדד בכלי לאשמועינן דשם שריטה שייך בכלי והעושה חבורה בעצמו בכלי על המת חייב שני לאוין משום משרט ומשום מגדד דגדידה ושריטה אחד היא דתרווייהו בין ביד בין בכלי עכ״ל וכן כתב נימוקי יוסף בשם הרמ״ה וזה לשונו השורט חייב שתים משום שרט לנפש ומשום לא תתגודדו דשריטה וגדידה אחת היא ע״כ נראה מדבריהם שלוקה על שריטה אחת שנים אחת משום משרט ואחת משום מגדד אבל הרמב״ם בסוף הלכות ע״ז אע״פ שכתב דשריטה וגדידה אחת היא נראה מדבריו שאינו לוקה אלא אחת:

(ו) ומה שכתב ואינו חייב עד שיעשה כן על מתו ולע״ז כלומר או לע״ז אלא שעל מתו חייב בין ביד בין בכלי ולע״ז אינו חייב אלא בכלי מסקנא בגמרא בסוף מכות (כא.) ופירש״י על המת בין ביד בין בכלי חייב. דשריטה וגדידה כתיב דתרוייהו אסרינהו רחמנא: לע״ז. שיש ע״ז שעובדין אותה בכך עושין בבשרם חבורות ופצעים: בכלי חייב. דדרך עבודה בכך ואפילו ע״ז שאין עבודתה בכך חייב דעבודה גמורה הוא בכלי ונימוקי יוסף כתב בשם התוס׳ דלאו בעובד ע״ז מיירי דאם דרכה בכך אידי ואידי חייב אלא שורט לע״ז כחק העכו״ם ואותו דרכו בכלי ולא ביד: